<h1>ספר התרומות שער ד' חלק ג'</h1>
<h2>דף ז:</h2>
גרסינן בגיטין פרק הנזקין, הנזקין שמין להן בעדית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזבורית. ואמרינן עלה [שם מ"ט ע"ב] מפני מה אמרו בעל חוב בבינונית, כדי שלא יראה אדם דירה נאה [לחבירו] ויאמר אקפוץ ואלונו כדי שאגבנו בחובי, לפיכך בבינונית. ומקשינן אלא מעתה תהא בזיבורית, ומתריץ א"כ אתה נועל דלת בפני לווין. למדנו שדינו בבינונית, והיכא דאמר מלוה לא בעינא בינונית הב לי זיבורית דידך טפי פורתא, נכוף בזה הלוה. אבל בעל חוב שדינו בבינונית ואמר לו ללוה הב לי עדית בציר פורתא, אם אין הלוה רצונו ודעתו למכרו לאחרים, פשיטא דלאו כל כמיניה, אך אם רצונו למכרו, המלוה כופהו שימכרנו לו כזילא דהשתא, שאם אי אתה אומר כן נעלת דלת בפני לוין, דאמר ליה אי הוו לי זוזי אשקול כדהשתא, והשתא דלית לי זוזי, וזוזי דידי גבך נינהו, כיון דאת בעית למזבנה אמאי אשקול יתה כיוקרא דלקמיה. והראיה בזה ההיא דגרסינן בבא קמא פרק ראשון [ז' ע"ב] אי איכא לדמויי לבעל חוב מדמינן לה, דאמר ליה הב לי זבורית טפי פורתא או עדית בציר פורתא, ואיהו אמר ליה אי שקלת כדינך שקול כדהשתא ואי לא שקול כיוקרא דלקמיה, ואתקיף לה רב אדא א"כ נעלת דלת בפני לוין דאמר ליה אי הוו לי זוזי וכו'. ופירש הר"א בר' דוד על זבורית טפי פורתא קא מקשינן, אבל על עדית לא מצי למכפייה דליתיב ליה ואפילו כיוקרא דלקמיה, ויש לומר דעל עדית נמי מקשינן, וכי אמרינן בעל חוב דיניה בבינונית [ולא] כייפינן ללוה למיתב ליה עדית הני מילי כדבעי לאוקומי קמיה, אבל היכא דלא בעי לאוקמי קמיה, כי הכא, דהא בעי למיתב ליה כיוקרא דלקמיה, כי הא ודאי מצי למימר ליה טעמא דאי הוו לי זוזי שקילנא כדהשתא והויא נעילת דלת, וכן עיקר. ע"כ כתב בפירושיו. ומתוך דבריו נראה שאין יכול לכופו בעדית אלא בשעה שבעל הקרקע רוצה למכרו לאחרים, ואי לא, מצי אמר ליה אפילו כיוקרא דלקמיה לא מזבינן לך. ובתשובה לגאון מי שאין לו אלא עדית ויש עליו בעל חוב, אין יכול למכרו ולקנות בינונית ולפרוע, שכך שנינו [ב"ק ז' ע"ב], אין לו אלא עדית כולן גובין מן העדית. ואפילו יש להן עדית במקומן ובינונית במקום אחר אין יכולין לומר לו שילך לאותה מדינה ויטול בינונית שלהן, אלא מגבין אותו מעידית שבמקומן. ויש לברר כי יש מקומות שגובה מן הזבורית, והוא כשנפרע מיורשי לווה בין קטנים בין גדולים, בין יתומיו בין שאר יורשיו כמו אחים וכיוצא בהן, כדתנן בגיטין פרק הנזקין [מ"ח ע"ב] הבא להפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא מן הזבורית', ואמר רבא [שם נ' ע"ב] הלכתא יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים, בין לענין שבועה בין לענין זבורית. ולאו דוקא יתומים, כי כל יורש במשמע, שבכל מקום ששנינו יתומים, כל יורשים במשמע. וזה פשוט הוא בכל התלמוד, שהרי כך שנינו [כתובות צ"ה ע"ב] אלמנה ניזונית מכנסי יתומים ומעשה ידיה שלהם. ותו גרסינן [ב"מ ק"י ע"א] יתומים אומרים אנו השבחנו. ומימרא דאבא שאול [כתובות פ"ז ע"א] שאומר בין דלא נדר בין נקי נדר, בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה, אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מן היתומים לא יפרע אלא בשבועה. אלמא דלאו דוקא יתומים אלא כל יורשים במשמע, שאם תאמר שאין שבועה אלא על בניו היתומים לא הוה ליה למימר מה אעשה, דהא מהני פטורא דשאר יורשין לגמרי. ודע והבן שאינו נפרע מן הזבורית בזמן שהוא קרקע שאינו עושה פירות, וכמו שנשאל בזה הרב אלפסי ז"ל, וששאלתם יתומים שבקשו להגבות בשומא קרקע פחות ומזלזל שאין מוציא פירות בכדי עבודתה, היש מן הדין להפרע ממנו. תשובה, אין זה נקרא אלא ארץ גזירה ואין קרקע שמו, ולפיכך אין שמין אותו בחוב, שזבורית שאמרו רבותינו אינו אלא שמוציאין ממנו פירות ונהנין ממנו על עבודתו בדבר מועט, ע"כ. וזה שאמרנו שאין נפרעין מן היתומים אלא מן הזבורית, היכא דקדים מלוה ותפיס בינונית דיתמי בחיי אבוהון, כההיא תפיסה דאיתה פרק שני דייני גזירות, מהניא ליה תפיסתו ונפרעין ממנו, כדגרסינן התם בכתובות בפסקת שנים שהוציאו שטר חוב על זה, דאמרינן עלה ולוקמה ביתמי וכגון דאית להו ליתמי קרקע זבורית ואית ליה למלוה בינונית, דאזלי יתמי וגבו בינונית מיניה ואינהו מגבו לדיליה זבורית, דכולי עלמא אין נפרעין מן היתומים אלא מן הזבורית. ומשנינן הני מילי היכא דלא תפיס אבל היכא דתפיס בינונית תפיס. אלמא דתפיסה מהניא ליה. ולא מצינו תפיסה בתלמוד כיוצא בזו. ויש שנותנין טעם בזה דלהכי מהניא ליה תפיסה אע"פ שהוא קרקע, דכיון דדינא דבעל חוב בבינונית ולגבי יתמי אקילו בהו רבנן, כיון שתפס תפס ולא בעו לאקולי לאפוקי מדידיה דמאן דתפס. ועל טעם זה הקשה הר"א אב ב"ד ז"ל דלא נהיר, דלגבי יתמי לאו קולא הוא דרבנן אלא משום דדינא דבעל חוב מדאוריתא בזבורית, וגבי יתמי אוקמוה אדאוריתא. ודע והבן דלא מהניא ליה תפיסה למגבי מבינונית אלא כשתפס במה שהוא שלו ונמצא שהתחילה תפיסתו בשעה [שהיה] דינו בבינונית, וכגון הא דכתובות, דהא לוה אביהם ממנו מנה והוא ממנו מנה, נמצא שהוא תופס בבינונית שלו בעצמו שהיה בידו בחיי האב, אבל אם היתה התפיסה לאחר מיתת אביהם, אחר שהם נכסי היתומים שדינן בזבורית, יש לנו לומר שתפיסתו אינה מועלת כלום. וצריך ברור אם יועיל למלוה אם התנה עם הלוה לגבות חובו מעידית שבנכסיו כנגד יורשו. ועל זה גרסינן בגיטין פרק הניזקין [נ' ע"א] אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן משמיה דרב נחמן שטר חוב היוצא על היתומים שאביהם לוה מנה אע"פ שכתוב בו שבח. כלומר, שהתנה עם אביהם שיגבה מעידית שבנכסיו. אינו גובה אלא מן הזבורית. וכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו אשכחן דרבא פליג עליה דרב נחמן דבעי למימר כיון דאתני אתני, ומהני ההוא תנאה למיגבי מעידית ואפילו מיתמי, ואקשו עליה דרבא מדתני אברם חוזאה אין נפרעים מנכסי יתומים אלא מן הזבורית ואפילו הן עדית, ושיילינן מאי ואפילו הן עידית, לאו אע"ג דכתוב בשטרא עדית, ומדפריק להאי קושיא, הלכך הלכתא כותיה דרבא דמהני תנאה. גם כתב דאיכא למימר כאידך גיסא, דכיון דאביי ורב נחמן קיימי בחדא שטה הוה ליה רבא יחיד לגביהו ולית הלכתא כותיה, וההיא פירוקא דפריק רבא שנויא בעלמא הוא ולא סמכינן עלה, הלכך לא מהני תנאה וגבי מזבורית. כל זה כתב הרב בהלכותיו. ומתוך הסברא האחרונה שכתב נראה דלא מהני תנאה וגבי מזיבורית, והעיד כן הרב ר' יהונתן כהן בפירושי ההלכות שמצא בהלכות מדוייקות שחזר בו הרב ז"ל בסוף ימיו ופסק כרב נחמן דלא גבי מיתמי אלא מן הזבורית. ורבינו חננאל ז"ל פסק כרבא דאמר דאי כתיב בשטרא שבח שגובה מעידית דיתמי וקיימא לן כותיה, דהא כל קושיא דאקשינן עליה שנינן. גם ה"ר משה [מלוה פט"ו ה"ז] פסק שאם התנה לגבות מן העדית גבי אף מן היורשין, שכל תנאי שבממון תנאו קיים. וה"ר אברהם בר' דוד ז"ל פסק דלא מהני תנאה, וגם כתב מאי דכתבין בשטרי כתובות מכל שפר ארג, לגבי יתמי לא מהני ולא מידי, ולא מגבו לה אלא זבורית.
